עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
ראשון
20/09/2018 20:02
noam
כל גבר שתשאלו ממדינה שהיא לא ישראל, יגיד לכם שהישראליות הכי מיוחדות. דבר שאני סבור שרוב הגברים הישראלים לא יסכימו עליו. אם תשאלו אותי, בתשובה מהירה הייתי עונה שהלטיניות. מעבר לעובדה שהן הכי יפות בגיזרה העולמית, הן מייצגות את ההפך הגמור מהישראליות.

אם נחזור רגע לגויי העולם הערלים ונשאל אותם מה כל כך מיוחד בישראליות,
סביר להניח שהם יענו שהקושי להגיע לליבן אותן הוא מטריף ויכול להוציא גבר מדעתו. אני כמובן, רואה את זה בעין אחרת. בהחלט יש יופי מסויים בישראליות, אך  בעידן האינטרנט הנוכחי כל בחורה מהפרת ועד החידקל, בעלת משתמש במרשתת האינסטגרם בעל למעלה מ-1000 עוקבים נושאי עיניים לתמונות בבגד ים מינמלי ,מחשיבה עצמה לדוגמנית על בין-יבשתית.

אם חשבתם שהישראליות קשות, הרי שיש בתוכן קבוצה עוד יותר קשה לפיצוח ותפעול.  הרי זה הירושלמיות. לזכר המצוי בתל אביב והסביבה כל  שדרוש כדי להכניס בחורה לסדיניו המלוכלים זה להחליק ימינה באחת מהאפליקציות המצויות בחנות האפליקציות המקומית או לרדת ולשחק פריזבי על המדשאה סמוך לחוף הים השכונתי. תלוי באיזה מצב רוח הוא.

את חייו של הגבר הירושלמי בירושלים אפשר להשוות לכורי הכסף בהרי בוליביה.
עם עלות השחר, כשהאור מתחיל לבצבץ מבעד לעננים וצינת הבוקר עושה צמרמורת בכל הגוף כבר נכנס הכורה למכרות החשוכות. אחד היתרונות הבודדים בלהתחיל את יום העבודה שלך לפני שאלוהים מתעורר הוא שבשעות כה מוקדמות המוח לא מתפקד עדיין ב100 אחוז. הוא יודע לעשות פעולות בסיסיות הכרחיות כמו לצחצח שיניים, להרתיח מים לקפה ולהתניע את האוטו .אבל  בשעות כאלה אנו לא מספיק מתפקדים שיכלית כדי להתמרמר על רוע הגזירה והאם זה מה שהחיים מייעדים לנו, להיות כורי כסף. 

אני יכול להמשיך ולתאר ארוכות את סדר יומם המלהיב של כורי הכסף הבלוביאנים אך אסתפק בלומר שאוכל לא נמצא בסדר העדיפיות שלהם וכי הם לועסים עלי קוקה כדי לטשטש את הרעב ושותים את הטיפה המרה כדי לטשטש את המציאות העגומה.

בחזרה לגבר הירושלמי. הבחורות הירושלמיות בהחלט הכי יפות. יש בהן משהו.  אפילו אני לא יכול להתכווכח על זה. כשאתה ניגש לבחורה ירושלמית, בדומה לעלות השחר של הכורה, עוברת לך צמרמור במורד הגב. לא כי כי אתה מתבייש ולא כי אתה מפחד שהיא תדחה אותך. פשוט כי אתה יודע שאתה נכנס לנסיעה ארוכה בכביש כורכר צהוב, לא סלול, בעל בורות ענק, הרבה עליות וירידות חדות. 

הסטטיסטיקה לא לטובתך ואתה יודע את זה. גם אם צלחת את כל תלאות הכביש והגעת ליעד, רוב הסיכויים שתגלה שבסוף מחכה לך מרור ואולי קצת חומץ.
הבחורה הירושלמית הממוצעת דורשת לפחות שלושה דייטים התחלתיים שבהם אפילו את המרורים לעיל לא תקבל. בהתחלה הן חינניות וגורמות לך להרגיש כאילו שיש לך בידיים סחורה ירושלמית סוג א’ ושעליך לשמור אותה קרוב שמא יגנבו אותה לך. אחרי הדייט השלישי כבר תוכל להרגיש בניצני האופי הירושלמי האמיתי מתפרצים.  החוכמה היא לדעת מתי לצאת. בדיוק כמו בבלק ג’ק.

הטיפה המרה של הכורה לא שונה מזו של הגבר הירושלמי מבחינה רעיונית. גם השני מנסה לטשטש את המציאות העגומה בה הוא חי ואת הרצון ההורמונלי לעבור לארץ המובטחת בתל אביב. העלי קוקה שמדכאים את התיאבון הבריא של הכורה עולים בקנה אחד עם הרגלי האוננות הרב יומיים של הירושלמי. הרי למה לאכול כשאפשר ללעוס?  אתה מדכא את היצר המיני, את התשוקות וההורמונים רק כדי לא להתמודד, לא להתחיל עוד נסיעה בכביש  הכורכר. 
במרוץ החיים התובעני והשגרה שלוחצת ההרגל הבזוי תופס חלק רחב בחייך כך שבלי משים לב השבועות עוברים וחולפים וכבר זמן רב שלא עלית לנסיעה בכביש, קצרה ככל שתהיה.

הדרך לעולם חשובה יותר מהתוצאה. ספרים וסיפורים רבים נכתבו בהתבסס על רעיון זה החל מהסיפור העממי ‘הדרך לאיתקה’ ועד ל’אלכימאי’ של פאולו קאולו. העליות והירידות והמהמורות בדרך ילמדו אותך יותר מכל אוניברסיטה ובין נסיעה לנסיעה העצירה להתסכל על הנוף שווה יותר מהכל.

צא לדרך. לא לאיתקה, לירושלים.





0 תגובות